ביטול כתב אישום אחרי שנתיים וחצי של ניהול משפט

כבר שנתיים וחצי, 30 חודשים, אני מייצג מושבניק ללא עבר פלילי מהצפון. עצרו אותו ואח"כ הגישו נגדו כתב אישום וטענו שהוא הלין תושבי שטחים אצלו במשק.
שנתיים וחצי שהוא זועק שלא עבר כל עבירה. עדים מעידים, שוטרים נחקרים, עד התביעה המרכזי קורס על הדוכן ומודה שהנאשם אינו אחראי לכל מה שטוענים כלפיו. אנחנו אוספים ראיות שהמשטרה לא טרחה לאסוף, מוציאים פלטי תקשורת, מביאים הקלטות – עד שברור שמה שזעקנו מהיום הראשון נכון.
אז ממש בתחילת פגרת בתי המשפט נהיה למושבניק יום חג: המשפט אמנם הגיע כבר לישורת האחרונה שלו, אבל רק עכשיו התביעה הבינה שהנאשם אינו אשם. שנתיים וחצי של סבל. 30 חודשים של אי ודאות. אדם ללא עבר פלילי שתורם בסתר. אדם שאם היה מורשע היה קורס בשל עיסוקו עם רשויות הבטחון.
עכשיו למה אני מספר לכם את זה? כי בישראל רווחת האגדה שרק אחוזים בודדים מהנאשמים יוצאים זכאים. יש אפילו כתבות שנושאות כותרת של "98.5% הרשעה במדינת ישראל".
וכדאי שתדעו: לפי החוק, אם התביעה מבטלת את כתב האישום לאחר תחילת המשפט – זה אמור להיות זיכוי; אם הביטול הוא לפני הקראת כתב האישום – זה ביטול. רק בהסכמת שני הצדדים, אפשר לבטל את כתב האישום לאחר תחילת המשפט ובכל זאת זה ייחשב לביטול ולא לזיכוי.
והנה אנחנו חוזרים לעניינו של מר מושבניק: התביעה מבינה שבסוף ההליך הפלילי הוא יזוכה, היא פונה אליי ומסכימה לבטל את כתב האישום, בתנאי שאני אסכים שהביטול יהיה ביטול ולא זיכוי. אתם מבינים? אני יכול לסרב, להמשיך לנהל את התיק עד הסוף, יקח כמה שיקח. מר מושבניק ימשיך לא לישון בלילה. העיקר, שלא יופיע בסטטיסטיקה המשטרתית – זיכוי. חס וחלילה, זיכוי! שנתיים וחצי מנהלים משפט, אבל מתעקשים שאסכים שלא יהיה כאן זיכוי, למרות שזו "ברירת המחדל" של המחוקק.
ואני? לעזאזל הסטטיסטיקה, אני רוצה שלמושבניק יחזור הצבע ללחיים. שהעננה שמרחפת מעליו, ממש בגובה נמוך, כבר שנתיים וחצי – תוסר. אז כתב האישום מבוטל, וכולם שמחים: מושבניק – שכתב האישום בוטל. היה כלא היה. כאילו שהמדינה לא הגישה אותו מעולם. כאילו שבשלושים החודשים האחרונים חי חיים רגועים ושלווים; התביעה של המדינה – לא חטפו זיכוי, אפשר לנשום לרווחה; אני – כי אם כולם מרוצים, אז גם אני.
פעם, עד לפני כמה שנים, המדינה היתה דורשת מכל נאשם שהסכים לביטול כתב האישום שיצהיר שאין לו טענות כנגד המדינה בגין הגשת כתב האישום. לקח כמה שנים עד שהבינו שזה בעייתי הסיפור הזה, ולכן יצאה הנחיה שאוסרת על התביעה להמשיך לפעול כך.
האם לא הגיעה העת שייאסר על התביעה לדרוש "רק לא זיכוי" כתנאי להסכמתה לביטול כתב האישום, כשהוא נעשה עמוק-עמוק בתוך שלב ניהול ההליך הפלילי?
לא מזמן כתבתי בבלוג שלי פוסט שכותרתו:
"הסטטיסטיקה לא משקרת, היא רק קצת מטעה – סיפורו של הפשע הישראלי במספרים ובאחוזים". תראו את הקטע הבא שמופיע בו, הוא מצטרף לסיפורו של מושבניק:
ואולי הכי חשוב יוסבר בדוגמה קיצונית: מישהו מואשם בביצוע שתי עבירות פליליות: רצח ואיומים. הפרקליטות מנסחת כתב אישום בו נכתב שמישהו אמר למישהי “חכי, חכי – מחרתיים אני אגיע עד אלייך ואשחט אותך”. למרות ההבטחה, כבר למחרת היא נרצחה. המשפט מתחיל להתנהל ואז מסתבר שאמנם מישהו איים, אבל עשר דקות אחרי האיום הוא טס לנסיעת עסקים לברזיל. בקיצור: הכרעת דין – החלטנו לזכות את הנאשם מהעבירה של רצח ולהרשיעו בעבירת האיומים. גזר דין – נו, נו, נו (“ושלא תעז לעולם לאיים שוב”). עכשיו עוברים לנתוני הסטטיסטיקה: הרשעה. אתם מבינים, מישהו זכה בפייס: במקום מאסר עולם הוא מקבל כלום וחצי ואתם מעיזים להכניס את זה בעמודה של “99% הרשעה”? אז לא כל הדוגמאות קיצוניות כאלו, אבל יש כל כך הרבה מקרים שהדמיון בין כתב האישום לבין ההרשעה – מקרי בהחלט. תחשבו על זה, אם באמת היו 99 אחוזי הרשעה, איזו פרנסה היתה לעורכי הדין הפליליים? בקיצור: עזבו את הסטטיסטיקה ורדו אל הקרקע. להערכתי: במבחן “הלקוח המבסוט” יש יתרון לתובעים מול הסנגורים, אבל אין כאן נוק-אאוט. יש לא מעט תיקים של “נאשמים מרוצים” ומכאן אתם יכולים להבין שהאמירה ש”בישראל יש 99% הרשעה” קצת מנותקת מהסטטיסטיקה ועוד הרבה יותר מזה מנותקת מהמציאות".