ואיני רוצה בפגישתם
בלילה חלמתי שהם נפגשים. לא סתם נפגשים אלא אפילו חולקים חדר משותף. התעוררתי בתוך שלולית שיבשה על הכרית. מתחתי את חולצתי כלפי מעלה ולאפי נשאפה – קצרה אך חדה – חמיצות מהולה ברקבון, כמו אומרות, הזעת-יתר היתה כאן, לא כזאת של יולי אוגוסט נטולי-מזגן כי אם קדיחות של חום או שמא בעתה.
חֵתי – תודו שזה שם חיבה מוזר, קיצורו של חיים – הוא מהאנשים שקודם כל אתה מתרשם מטוב ליבם ומיושרם. בן 60 פלוס, נשוי באושר למינה ואב לשנים עשר ילדים שכל אחד אוחז בשם מקורי ומוזר מקודמו. לעיתים היה נדמה לי שהוא ומינה ממשיכים לעשות ילדים רק בשביל למצוא את השם הבא שיפיל את כל הישוב בו הם מתגוררים. חתי – שלא תחשבו שקראו לו כך כרמז לחטאים שיעבור – הוא איש דתי שמיישב את הגולן עשרות בשנים ומגדל בו את עדר הכבשים המפרנס אותו ואת משפחתו הענפה.
ניב, לעומת זאת, הוא קיבוצניק בכל רמ”ח אבריו. ידיו הגדולות – אני נזכר באירית, חברתי לשעבר מהפרקליטות, שהסבירה לי פעם שהדבר הראשון שהיא מסתכלת עליו אצל גבר הוא גודל ידיו. לעולם, טוב חוץ מאשר אותי, היא לא תאהב גבר עם ידיים קטנות – זקן הפרא, הנעליים המגושמות בחורף, היחפנות הבלתי נגמרת בקיץ, כמו ירכיבו דמות מרתקת שתרמז על נסיון חיים רב יותר מכפי ארבעים ומשהו שנות חייו.
ואיני רוצה בפגישתם.
הסיפור של ניב קורע יותר. אב לחמישה ילדים, במגוון גילאי בתי הספר, ניהל אורח חיים קיבוצניקי אופייני עם דנה, אשתו הגזעית והאוהבת אותו עד מאד. כשפגשתי בה לראשונה – היה זה חודשים ארוכים אחרי ששוחחנו בטלפון – התרשמתי בעיקר מרגילותה. נדמתה לי כרגילה למרות שתיארתי לעצמי שיש בה המון אופי ועוצמה נחבאים – תכונות שיתגלו לי ממנה בהמשך. את נוף ביתם השלימו חמישה ילדים, שזורים בכיתות בית הספר השונות, מעורים היטב בחיי הקיבוץ, עמוסי חברים ופעילויות, עד כי ניתן היה לחשוב שיצלחו את שנות בגרותם ללא כל זעזוע. הבן הבכור הצטיין בשחייה. גמע בריכות באימונים ובתחרויות, נהנה מהסבל, סבל מההנאה וכלום לא רימז כי אסונם – אסון המשפחה, אסון הקיבוץ – יגיע מתוך מים שלווים ורגועים, נטולי גלים, חסרי אדוות.
היום שחילק את חייו של ניב לשניים, או בעיקר ריסק את ליבו להרבה יותר חלקים, התחיל כיום רגיל. זה שנים ארוכות שניב אוחז בתפקיד אחראי המִדגֵה בקיבוץ. עשרות אלפי דגים עברו תחת ידיו. מאכיל, מחסן ממחלות, מבצע שקילות במהלך תקופת הגידול, מצוי בקשר עם הקולגות משאר המקומות בארץ, עושה סיבוב עם הנץ החמה ומהצד השני של היום, לקראת בוא השקיעה, מבקש לוודא שהחמצנית – אוי החמצנית הארורה – עובדת ומספקת לדגים את שאריות החמצן. לו רק היה יודע שטובי הבנים לא יזכו יותר לחמצן בריאותיהם – אלוהים, מה עשית? – אולי היה דואג פחות לדגים ומקפיד יותר על דברים אחרים.
החום של סוף חודש יולי שקידם את פניו סמוך לאחר שנעור משנתו בשעת בוקר מוקדמת לא בישר על משהו שונה. לפני שש כבר היה ניב בבריכות, קידם בשלום את חברו הטוב עומרי שהגיע עם קבוצת צעירים בוגרי צבא, מקיבוצים שונים בארץ, שעבדו בבריכות הדגים בארץ בהוצאת דגי נוי ובהעברתם לקיבוץ אחר לקראת המשך שיווקם. ניב הסתובב בין הבריכות השונות והמתין למשאית אשר אליה יועמסו עשרות אלפי הדגים בהמשך היום. בינתיים, נכנסה הקבוצה למים – שבעה חבר’ה הם היו – יניר, שהיה עימם, ניגש לעבר ארון החשמל שממנו יצא הכבל שמחובר לחמצנית – פתח אותו והוריד את השלטר שהפסיק את פעילותה. ניב חבר לקבוצה שניצבה בתוך המים, מתכוננים לתחילת איסוף הדגים. המים מגיעים עד ברכיהם, השמש טרם קופחת על ראשם. האוויר עומד מלכת והם מתרעננים קלות, שוגים לחשוב על הפסקת קפה משותפת בתוך כמה שעות.
הם אוחזים ברשת, אחד מהם ניגש לכיוון החמצנית על מנת לקחת מעליה את מקל הסטיק שאמור לסייע לו באיסוף הדגים. הוא מתחשמל. אחר רץ לעברו, נוגע בו ומתחשמל גם הוא. בשלב הזה – הרבה לפני כל השאר – מבין ניב שמדובר בהתחשמלות, רץ אל מחוץ לבריכה ותולש את הכבל מארון החשמל. רק לאחר מכן יבין כי בינתיים, ניסה חבר נוסף לסייע בתוך המים והתחשמל גם הוא.
גם בחלוף זמן רב, ימאן ניב לראות את נקודת האור: במעשהו הנחוש, הציל עצמו וחשוב יותר מבחינתו – הציל את שאר אנשי בריכת הדגים. ניב והנותרים משו את השלושה מהמים, החלו לבצע בהם פעולות החייאה והזעיקו אמבולנס. כאב פילח את ליבו של ניב. במשמרת שלו, במקום שהוא אחראי עליו מצאו את מותם שלושה צעירים, בראשית שנות העשרים לחייהם.
כעבור שעות לא מעטות קיבלתי ממנו טלפון. הוא היה בתחנת משטרה, לפני חקירתו בחשד לגרימת מוות ברשלנות. נשימות כבדות ליוו את דבריו. ההפסקות ארוכות מהמשפטים הרצוצים שיצאו מפיו. ואני, בתווך, מנסה לפקס, מתדרך לגבי חקירה פלילית ובאשר לחשיבות הדברים שימסור בגרסתו הראשונית. חודשים לאחר מכן, עת קיבלתי את חומר החקירה הבנתי שמצוקתו של ניב היתה כה עמוקה, עד כי כמעט לא הצלחתי לאתר ולו רמז אחד לכך שתודרך טרם החקירה באזהרה. כפי שכנראה מוכן היה, מתוך ייסורים קשים, שירצצו את ראשו באבנים, כך יצאו תשובותיו בחקירה רצוצות ובלתי משכנעות.
זמן קצר לאחר מכן פגשתי אותו לראשונה. חיוכו המצומצם לימדני על תחושותיו. זקנו העבות הסתיר חריצי עצב שוודאי נחרשו בלחייו. אט אט הרצין דיבורי וחשתי – ממש כך – את המועקה זורמת לכיווני. אני מנסה לשקף את המצב המשפטי והוא מסביר על החיים שנגמרו. תחילה שלהם. אחר כך שלו. אני מבהיר את הצפוי לנו מול המשטרה והפרקליטות והוא משדר כי נפשו מבקשת למות. ואינך יכול שלא לתהות על המרכיבים מהם אנו בנויים. אירוע אחד. טלטלה עוצמתית. שניות בודדות ואחריהן יוותרו רגעים דלים של מחשבות שמצליחות לנדוד מהמקרה. לצערנו, הנדידה קצרה וקשיות הגוף תשוב ותציף את הכל.
למן הרגע הראשון ניב מצא בי חבר. הרעילו אותו מספיק אודותיי, כך שהוא גם מצא להקשיב לדבריי ופעל ליישמם. חודשים בודדים לאחר המקרה, הסתיימה החקירה – או כך לפחות חשבו במשטרה – והתיק הועבר לבחינת הפרקליטות. צילמנו את חומר החקירה והיה ברור לנו שיקשה על התביעה למצוא את התשובה לשאלה המרכזית – מה גרם להתחשמלות? האם נגרמה בעטיה של רשלנות? ואם כן, האם היא רובצת לפתחו של ניב?
השימוע נערך, כנהוג, ללא נוכחותו של ניב. הגענו אליו אני ועורך דין מוערך נוסף, שייצג פונקציונר שהיה חשוד גם הוא בגרימת המוות, בהיותו אחראי על ענפי המשק של הקיבוץ. פרקליטת המחוז קיבלה את פניי בחיבוק, אינה מרמזת על כעסה הנצור, לאחר שעם עזיבתי עם שני שותפיי את הפרקליטות שנה וחצי קודם לכן, פורסמה בעיתון כתבה על הטלטלה שגרמה עזיבתנו. היא הציעה קפה, הסתפקתי במים, הבליחה שאלה על אשתי והילדים עד שציינתי לעצמי שאולי אני מאד מתגעגע למקום הזה. מולנו התיישב פרקליט נעים – “האבא של התיק” נהגנו לכנות – שכתיבתו את דבריי, לא יכולה היתה ללמד כי עד לא מזמן חלקנו קיר משותף בין חדרינו, שלוש קומות מתחת למקום יושבנו כעת. אז, שלא כמו היום, סערנו מוחות על תיקים. תמיד בעל-פה. לעולם אינני כותב את דבריו והוא לא את דבריי.
כמה גאווה חשתי לייצג את ניב. מגן על אחד האנשים המוסריים שפגשתי. העורך דין השני ואני שטחנו את טיעוננו. מבקשים לעשות צדק, מצביעים על מומחה מטעמנו שגורס כי מקור ההתחשמלות אינו ברור ואף יתכן כי מגיע כדי כח עליון – כזה שימנע את הרשעתו של ניב, אולי אף את העמדתו לדין. ועוד אני מוסיף כי האחראיים האמיתיים, לשיטתנו, אנשי הקיבוץ האחר שהעסיקו את אותם צעירים, נחקרו שטחית ושאלת אחריותם למוות נותרה עלומה. פרקליטת המחוז מקשה בשאלות, זוכה למענה חלקי, כזה שלוקח בחשבון את ניתוחה האנליטי ואת יכולתה לקלף אנשים ולקבל מעבר. בכל זאת, אני לוחש לעצמי פנימה, אנחנו רק בשלב השימוע והתביעה רשאית להשלים את החורים שיתעוררו ממפגשינו.
מאוחר יותר אתקשר לניב, כשהיה לי ברור שהוא מתוח לקראת תוצאות השימוע. הוא שמע ממני סקירה על שארע. בישרתי לו כי סוכם שהפרקליטות יבצעו השלמה מטעמם, אפשר כי יפנו למומחה להעמיק בחקר הגורם להתחשמלות. בהמשך, כך נאמר, יזמינו אותנו להמשך הליך השימוע. הסברתי לניב שאם אתמול הם חשבו שיגישו מחר כתב אישום, הרי שלאחר דברינו המחר יחכה. הערכתי, בזהירות רבה, שיעברו עוד מספר חודשים עד אשר ישלימו את החקירה ויגבשו בשנית עמדתם. לא העלתי בדעתי כי בחלוף כמעט שנתיים ימים מאז, נהיה באותו המקום. כלומר ההליך המשפטי עומד. חייו של ניב, לעומת זאת, אינם מפסיקים לנוע. קדימה או אחורה, זו כבר שאלה אחרת.
סיפורו של חתי קורע פחות. בעודי נערך לקראת השימוע של ניב, הוא התייצב במשרדי עם אחיו ועם אשתו מינה. כיפה סרוגה קטנה לא הסתירה אלא רק חלק מקרחתו. דיבורו שקט, אינו מרמז על סערת רגשותיו. עשרות בשנים הוא מגדל כבשים בגולן ומעבר לפגעי מזג האוויר וגניבות, הוא סובל בעיקר מטריפות חוזרות ונשנות. חרף אהבתו העזה לבעלי חיים, ולאחר שפניותיו הרבות כמעט לכל מען רלוונטי במדינה לא הועילו, עשה דין לעצמו והניח לפני מספר ימים – כך סיפר לי – גרגרים של חומר המכונה טמיק – חומר קטלני הפוגע במערכת העצבית של הטועם ממנו ומביא למותו בתוך דקות ספורות. חתי הוסיף כי לאחר מעשהו, נעצר בידי חוקרי רשות הטבע והגנים והודה כי הוא שאחראי להרעלה שהביאה למותן של חיות בר מוגנות, בעיקר תנים.
ראיתי את חתי מיוסר. מצוקתו גאתה ופניו הרצינו למן תחילת הפגישה. היה ברור לו, כפי ששיקפתי לו בשלב די ראשוני, כי משימת ההגנה עליו תהא קשה נוכח הודאתו בביצוע המעשה. לא שיערנו כי בחלוף כשנה יהפוך לו תיקו של חתי ל”תיק דגל”, שעה ששני גופי תביעה – הן רשות הטבע והגנים והן מדור איכות הסביבה של המשטרה – יגישו בו כתב אישום חמור לבית המשפט, יתעלמו מניסיונותיי למנוע הליך פלילי מטלטל כנגד מי שעד לא מכבר לא היית יכול להימנע מלכנותו מלח הארץ.
אני נזכר בפגישתנו האחרונה מלפני ימים מספר. חתי נחת עם מינה במשרדי. הופתעתי לראות כי הגיעו לבדם. עד כה הוא פשוט תיבל את חיי. לכל דיון שהתקיים בעניינו בבית המשפט הוא התייצב עם מינה ועם מי מבנותיו. בעיקר אני זוכר את לוקי – שמות מוזרים אמרנו – יושבת בדיון, בת עשרים ומשהו כמדומני, עיניה בורקות והיא שותה בשקיקה את מעט הדברים שנאמרים בו. יופייה החד הימם אותי. אולי היתה זו ההפתעה הגמורה מהנזם הנוצץ שניבט מאפה, שמא תיאורה את שאהבה באירלנד. דמיינתי אותה עם גיטרה על רקע מרבדי הירוק הלא-נגמר, כוס בירה שניה נלגמת לגרונה ואנגלית משופשפת מלווה את צחוקה הכובש.
ולפתע אני נשבה בקסמו של חתי. שומר מצוות שכמותו, מבט עניו שלא מש מפניו. לא הייתי מעלה על דעתי שיכול להיות איזה שהוא קשר בינו לבין אחת כמו לוקי. שוני עוצמתי, כמעט אינו מותיר מקום לדמיון. אבל ככל שהלכתי וחיבבתי את לוקי, שמתי לב שאביה אוהב אותה, קשוב לדבריה ומשלים עם שונותה ללא כל קושי. חשתי שחתי הוא יחיד במינו, גם כאשר בדיון הבא התייצב עם שתיים אחרות, הפעם הביא את בנות הטפש-עשרה. לא אתעכב על שמותיהן, רק אציין כי לקח לי זמן לשננם ולבטח עד היום לא פגשתי אף אחת אחרת שאוחזת בשם דומה. השתיים – כך נקרא להן, לנוחות הקורא – נאלצו לנכוח בדיון בו התקיים הליך גישור. הכנתי את חתי לפניו כי הוא נערך בפני שופט אחר שלא ישמע את העדים, אם יתקיים לבסוף משפט. עוד הסברתי לו – וטוב שכך, כי זה כבר היה קשה לשתיים לשמוע – כי כשם שבדיון בפני השופט אני אצבע אותו ואת פועלו בגוונים חיוביים וורודים, כך לעומתי, יתייצבו נציגי התביעה ויציירו את דמותו כשחורה משחור. ציפיותיי לא נכזבו, אך וודאי שאיכזבו. מרוב שנקשרתי לחתי, חשתי אף אני במחנק קל בגרון, שעה שהתובע – מתלהם משהו – עמד בפני כבודו על חומרת מעשיו של חתי ועל הנזק העצום שהסב.
והנה אנו במשרד. אני עומד על האפשרויות הניצבות בפנינו לאחר כשלון הליך הגישור. השופט הסכים עם עמדתנו, אך הצעת התביעה להסדר טיעון אינה יכולה להתקבל על דעתנו. לא נסכים, אמרתי לו, לשלוח אותך לחמישה חודשי עבודות שרות. גם אם פנימה ידעתי שניהול המשפט אמנם מייצר סיכוי לעונש קל אך בה בעת גם חושף את חתי לסכנת מאסר של ממש. ליבי יוצא אל חתי. לתחושתי, מפגשינו מקלים עליו. ליבון הדברים מקהה את תחושותיו. דיוני בית המשפט קשים עליו – אין זה קל לשמוע עד כמה רע מחשיבים אותך אנשים – אך לפתע אני חושב על מה שעובר עליו במרווח שבין הדיונים. ייסוריו, כמו ניבטים מאליהם, מרמזים לי שהחולשה הכרונית בה לקה לפני שנה ומשהו חלפה אך יכולה לשוב בכל עת. ומשהו במבטים ובשתיקות של מינה לעברו מחזק ונותן לכולנו – משל גם 12 ילדיהם מצויים עמנו בחדר הישיבות המרשים – כח להמשיך ולהלחם על צדקת דרכו של חתי.
אינני מצליח שלא לחשוב על מלחמתו העיקשת של חתי על זכותו ליישב את הגולן ולהתפרנס בכבוד, מבלי לחוות, פעם אחר פעם, טריפה של תן זועם את כבשתו המבוגרת. הוא זה שהתאכזר לחיות מוגנות, כטענת המדינה בכתב האישום, או שמא התנים והזאבים התאכזרו לטלאים הרכים ולכבשים שגידל וטיפח בעמל רב – עד שנהיו, חיות בלתי מוגנות?
הוא הראה לי את פניותיו ההיסטוריות לחברי כנסת – דפים מצהיבים פגשתי – בנסיון למצוא מזור למצוקותיו. והנה מכתב לתכנית עובדה. אילנה דיין שנת 97′ – ואני, מפליג בדמיונות שכמותי, נזכר שפעם כמעט ניסחתי מכתב תלונה חריף על זה שהיא אומרת כל פעם, טרם היציאה לפרסומות, “עוד דקה נשוב”, והנה חולפות להן שש דקות תמימות, עד שובה, במלוא חדותה, למסך – הוא פונה ושוטח על שטחיו הדואבים, על הלילות הטרופים ללא שינה, על מארבים עקרים בלילות, שלו עם מי מבניו, שלקראת סופם- שלוש בלילה מראה השעון – הוא שב לביתו בידיים ריקות, ובבוקר, גורר עצמו מן המיטה לשטח המרעה רק כדי לגלות עוד טריפה – ממיתה את הטלה, פוצעת את נפשו.
ומחשבותיי נודדות בחזרה לניב. הומור שחור מלווה את שיחותינו. ליבי נכמר, אך אם זה מקל עליו, ולו במעט, אני איתו. חושב שמדמיין כי הוא סיפר לי על הרומן שנחשף בינו לבין שרי, אותה הכיר משחר נעוריהם בקיבוץ. חלפו שנתיים מאז היום הארור ההוא בבריכות הדגים. והוא קמל והולך, נתלה בשיחות המועטות איתי ועם עוד כמה מקורבים. אוסף עצמו מהמיטה. חי חיים קונקרטיים, כמעט טכניים. מת-מהלך צועד בשבילי הקיבוץ שהדשא המצהיב מהווה לו רקע חיוור. עם כל הכאב על דנה – שלפתע הדבר האחרון שניתן לחשוב עליה, שהיא רגילה, לאחר שתמחל לו ותקבלו בחזרה לחייה – בגידתו היא הולדתו מחדש. הרגשות חזרו, הלב שב לפעום והתקווה גואה לעתיד טוב יותר. רגעי החשיבה על הצעירים שמתו במשמרת שלו, הולכים ופוחתים, וצוהר קט נפתח.
ונזכר בהתכתבויות ביננו – זה היה מאיץ קבוע אצלו – לאחר כניסה של עוד איש ציבור לכלא. בשעת צהריים פגש אותי חיוך, לאחר שקראתי מהצג את פנייתו “הוא נוחר. תדאג בבקשה שלא נהייה באותו החדר”. ואחר שאל האם יש בעיית מקום בכלא חרמון. השבתי שכן ושמארגנים לו מקום בכלא שיטה. “הבטחת חרמון” הוא הגיב ואני “ככה דנה והילדים יוכלו לטייל בגלבוע אחרי הביקורים”. “נחל יצפור?” הוא צייץ ואני “יפה. יש עמדת הצצה”. תשובתו – “סבא וסבתא ז”ל היו ממקימי בית השיטה עד לפילוג, כך שזה לחזור למקורות” – שעשעה והעציבה אותי כאחד.
הצוהר שנפתח הקל רק במעט. חייו של ניב עדיין עוברים מאזכרה לאזכרה. הקיץ יגיע בפעם השלישית לבתי העלמין. עומד בפינתו. זקנו – ולא עזרו לי איומיי, בסיועה של דנה, כי פגישתנו הבאה תתקיים רק לאחר גילוח – פרא של ממש. בוכה פנימה ומתמודד עם מועקה שלא תחלוף. וכמה תעצומות היו בו כשנענה לפני מספר חודשים להזמנת הוריו של אחד המנוחים, הגיע עם דנה לביתם, ישב מספר שעות עד אמצע הלילה ובסופו נתבקש לבחור לקחת את אחד מהצילומים היפים שצילם המנוח, שהיה צלם חובב. וההליך המשפטי שטרם החל, יפגיש ביננו באופן אינטנסיבי בעתיד הקרוב. ולפתע אני נזכר כי כשרצה להתריס לעברי נהג ניב לכתוב שניכר כי לא נכחתי בלימודי המשפטים בשיעורים בהם לימדו את הפרק שעניינו שמירה על קשר עו”ד-עבריין.
ובאחת מתערבבים לי ניב וחתי. חתי וניב. ואיני רוצה בפגישתם. גודל הסיפוק, שלא לדבר על האחריות הרובצת, לייצג שניים כאלו, פוגשים אותי בשעות מוזרות של היממה. ללחום את מלחמתם הצודקת. לכמוה להצלחתם ולקוות שלא יפגשו.
ובלילות הרעים, גם כאלו פגשתי, הם חולקים את אותו החדר. זרותם למקום זועקת. מחשבותיהם נודדות בחזרה אל החופש. כמה ערכיות ומוסר במקום כה אפל. חתי מעודד את ניב – נאבי הוא החל לקרוא לו כעבור חודשיים משותפים, שלא יהא שמו רגיל מדי – “בעוד זמן לא רב נצא מכאן ונחזור לחיינו הרגילים”. מחשבותיהם ובדידותם נודדים עד אלי. כלום יכולתי להגן עליהם טוב יותר? היצליחו לחזור לחיים רגילים? ואיני רוצה בפגישתם.