"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר"
במציאות ראיתי אותו רק פעמיים. למרות שלמדנו באותו בית ספר בצפון, יצא שנפגשנו במרכז ובדרום. בפעם הראשונה, בבה”ד 1, הוא ענד לי את סיכת המ”מ. הרס”ר טאיטו הסביר שאסור לפנות אליו בשמו, ובעצם התכוון “תעמדו זקוף, ותשתקו”. לי לעומת זאת היו תכניות אחרות. במשך ארבעה ימים רצופים התאמנתי בלב, איך בזמן שהוא נועץ את הסיכה, אני אומר לו: “אדוני ראש הממשלה, יש לנו מן המשותף.” אולי הוא לא ישמע, אולי יתעלם, אולי סתם יהנהן בנימוס. אבל הוא החל לירות שאלות – איפה אתה גר? איך המצב שם היום בכדורי? איזה מחזור אתה? אלוהים, עברו רק שנתיים מאז סיום בית הספר ונהייה לי בלק אאוט. אז עניתי קצת והוקסמתי הרבה. עוד שנה עברה והגעתי לכיכר, כשעוד קראו לה מלכי ישראל. ואני זוכר אותו עומד על הבמה, ואת עצמי ממלמל לעצמי – כמה שהוא רציני, הרבין הזה, ככה הוא חתיכת זייפן. לא להאמין מה הוא עושה ל’שיר לשלום’. הוא ממש רוצח אותו. מסכנה מירי אלוני, היא עוד תהיה חתומה על הדואט הזה. מה, הוא לא שר אף פעם במקלחת? וזהו.

ומאז שאני עורך דין, בכול פעם שאני שומע על תיק של גרם מוות ברשלנות, או מטפל באחד כזה, מייד קופץ לי לראש הטקסט האלמותי משנת 1992. השנה שבה סיימתי ללמוד בכדורי, השנה שבה רבין אמר את הדברים האלה:
“לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים “יהיה בסדר”.
צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיים היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל.
מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא “בסדר”: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה”יהיה בסדר” מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה”יהיה בסדר”, אותה טפיחת כתף חבר’מנית, אותה קריצת עין, אותו “סמוך עלי”, הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה”חפיף” היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה”ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש”יהיה בסדר” פירושו שהרבה מאוד לא “בסדר”.“
איזה טקסט, אה? גאון מי שכתב לו את זה. ניגשתי רגע לבדוק במילון עוד הפעם מה זה אלמותי. שני פירושים יש שם: אחד – נִצְחִי; שני – טוב ביותר, נדיר באיכותו, משובח. לגמרי.
וקבלו כבר עכשיו טיפ: שימו לכם את הקטע הזה במקום שתראו אותו ככה פעם בתקופה. נגיד, בחדר העבודה או בפתקים בנייד או אולי בארנק. לא יזיק לקרוא בו לפעמים. ניעור קל לפני עוד אחת ממשימות היום-יום, שכל אחת מהן יכולה להיות “תיק הרשלנות הבא.”
בחייאת, תן לנו קצת דוגמאות של תיקי גרם מוות ברשלנות
בחיי שאני לא יודע מאיפה להתחיל. יצא לי כבר לטפל בחברים שנסעו לטיול ג’יפים בשבת, עלו במדרון תלול, הג’יפ התהפך ואחד מהחבר’ה נהרג. תאונות דרכים מייצרות כמעט בכל יום, תיקי גרם מוות ברשלנות. עם זאת, לפעמים מוות בכביש באמצעות כלי רכב, יכול להוביל גם לכתב אישום בעבירות המתה חמורות יותר, כמו הריגה ורצח. אם מעניין אתכם, כתבתי על זה כאן.
היה לי מקרה של התחשמלות למוות של שלושה צעירים, במדגה בקיבוץ בצפון. מקרה נורא. ועכשיו אני מטפל באירוע מוות של עובד במפעל בדרום. כאב לב. אדם יוצא בבוקר לעבודה ולא חוזר. ויש את המקרים האלה שגם אם תדמיינו חזק, יהיה קשה לנבא שיקרו. קו-נוע הוא מכשיר אימתני שמשקה באופן אוטומטי את השדות. כשאתם נוסעים, תסתכלו לשדות. כמו ממטרה ענקית, כזו של מאות מטרים שמתקדמת לאט עם גלגלים. לקו-נוע הזה, יש מלא מנגנוני הגנה ובטיחות והוא אמור לשדר הודעה על כל חריגה. לפני כמה שבועות, אחד כזה שהשקה בשדות העמק “השתגע”, סטה ממסלולו, בלי להתריע, והגיע עד לכביש חשוך. אדם יקר שנסע ברכבו התנגש בו ונהרג. קורע לב. באמת.

ויש את המקרים של מישהו שנופל לבור; מישהי שנפטרה בגלל בעיה בטיפול רפואי; ההוא שלא שרד את ריצת המרתון; הילד שסל בית הספר נפל עליו; המרצה שהחליק בכניסה לאולם ההרצאות; הסועדת ששתתה מהנוזל הרעיל שהוגש לה במקום המשקה שהזמינה; הפעוט שנשכח ברכב ההסעות. ועוד ועוד דוגמאות אמיתיות ודמיוניות.
בכל המקרים הללו, איש לא רצה במותו של המנוח, אבל היו שם יותר מדי “יהיה בסדר”.
בואו נדבר קצת מציאות – כשמישהו מת בגלל רשלנות, זה מרגיש שהגיהינום הגיע
כמה הניגודיות יכולה להיות מטורפת. הפתאומיות הקיצונית הזו אינה נתפסת. יצאתם לחופשה. חיוכים בנסיעה. מריבות איפה כל ילד יישב. זה רעב. ההיא צריכה לשירותים. מתקשרים אליך מהעבודה, שוב שכחת לחתום על הדוח. אשתך נזכרת פתאום שהשאירה את החלון בחדר הכביסה פתוח. ואולי גם הבויילר דולק. חראם על חשבון החשמל. אפשר היה לסגור עוד לילה בצימר במחיר הזה.
צרות רגילות, אתם יודעים. אבל בכל זאת, איזה כיף. יאללה, עזבי אותך משטויות, תראי איך כולנו ביחד. “אביגיל, אולי תעזבי כבר את הפלאפון,” אתה אומר ומבטיח לעצמך שנעמה תקבל אחד כזה רק בבת מצווה. לא יום לפני.
ואתם מתארגנים. וואלה נחמד הצימר הזה. איזה קטעים, הוא ממש מזכיר את התמונות שבאתר. חייב להתקשר לנטע לספר לו. בשנה שעברה הוא הגיש תביעה קטנה על צימר ששם באתר תמונות של מקום אחר. הוא לא עונה. טוב, אולי ננוח. בואי נשים קצת את הראש. מתי פעם אחרונה היה לנו שנ”צ באמצע השבוע?
איזו שינה מתוקה. ואז צרחה של אביגיל. היא לא מוצאת את נעמה. מסתבר שהיא נכנסה לבד לבריכה של הצימר ונדבקה לקרקעית בגלל איזו משאבה ארורה, או השד יודע מה. לא היה לה שום סיכוי. איזה אסון. החיים הלכו. לכולם.
איך הוא לא אמר לנו, בעל הצימר, הרוצח הזה? ולמה השער לבריכה כזה מעפן.
ומה איתנו? הרי ידענו שנעמה עוד לא יודעת לשחות. איך הלכנו לשנ”צ בלי להושיב אותה מול הטלוויזיה או אצלנו. היא רק בכיתה א’ והרי היתה תמונה של הבריכה באתר.
חושך לכול החיים.
בואו נדבר קצת משפט פלילי – ניקח מקרה אמיתי וננסה להבין מה זו בכלל העבירה של גרם מוות ברשלנות?
עברו כמעט חמישים שנה מאז היום הנורא של המורה אסתר. בחיי, סיפור אמיתי. שלושים תלמידי כיתה ט’ מחיפה הגיעו לכנרת, עם המחנכת אסתר. הם היו אמורים לצאת לשייט ונאמר להם לא להביא בגדי ים כי ממילא לא יכנסו למים. בכל זאת, אסתר פנתה לבעל החוף שישכיר כמה סירות משוטים לתלמידים. הוא הסתייג כי לא היה מציל ודגל שחור התנוסס מעל סוכתו. הוא גם התרשם לרעה מהתנהגות התלמידים שאיך נאמר, קצת השתוללו והשתובבו. בכל זאת הסכים לה, לאסתר. למרות שמי כמוהו הכיר את הרוח המערבית של שעות אחר הצהריים של חודש יוני 1971, כמו בכל שנה בכנרת. הוא הציב לה שני תנאים: שהתלמידים לא יקפצו למים ושלא יתרחקו מעבר לסימוני החמישים מטר מהחוף. היא התחננה שלא יהרוס את הטיול והוא הסכים. התלמידים, כמו רבים מבני הארבע עשרה, החלו להשתולל. עברו מסירה לסירה, התיזו, ובעיקר לא הקשיבו לאסתר. היא היתה על סירה ואחרי בערך חצי שעה ביקשה שייצאו. היא חשבה שהם הבינו וחזרה בעצמה לחוף. הנערים המשיכו להשתולל ובשלב מסוים הרוח המערבית עשתה את שלה. הם נסחפו למרחק של מאות מטרים מהחוף ורק בזכות סירת מנוע של דייג הם חולצו.
חוץ מאחת, אילנה שמה, ששחתה עם שתי בנות נוספות לצידה של סירה וכוחותיה תשו. איזה אסון. ילדה בת ארבע עשרה יוצאת ליום כיף בכנרת ולא חוזרת.

המורה הורשעה בהליך הפלילי, גם הערעורים שהגישה למחוזי ולעליון, נדחו. היא ניסתה להסביר, המורה אסתר, שעשתה כל שיכולה היתה. היא אסרה על התלמידים להכנס למים, היא ביקשה שיחזרו לחוף. ומה לעשות שהם הפרו את הוראותיה. בתי המשפט דחו את כל הטענות שלה. הם קבעו שהיתה צריכה להבין שרוח השובבות של בני הארבע עשרה עלולה להוביל אותם לקפוץ למים. ולא להקשיב להוראותיה. בכל זאת, הם ילדים, את המבוגר האחראי – אמרו לה בתי המשפט. בעוד שבחצר בית הספר מספיק פיקוח כללי, הים (אם אפשר לקרוא לכנרת – ים) הוא כבר אופרה אחרת. העליון קבע:
“משהחלה החתירה היה עליה לוודא כי לא יפליגו בסירות אל מחוץ לתחום חמישים המטר מן החוף ואסור היה לה להחשות כאשר החלו ההשתובבויות המסוכנות בין הסירות ובתוך הסירות. שסברה כי יש לסיים את השיט, היה עליה לוודא חזרתם של תלמידיה, ובמקום שתהיה הראשונה המפליגה מן המקום חייבת היתה להיות האחרונה העוזבת את הים אחרי שווידאה כי כולם שבו בשלום לחוף מבטחים. בשל העדר הפיקוח הדרוש מצד המערערת, התפזרו הסירות בים מעבר למותר, רבו ההשתובבויות, המשמעת התרופפה ובשל העדר המשמעת ובשל הרצון לחזור לחוף החלו דוקא הבנות לקפוץ למים, בלי שתהיה במקום יד מחנך מפקחת שתמנע זאת ובלי שיהיה מי שיוכל להציל את הרוחצים.”
במילים קצת פחות עורכדיניות אמרו לה בעצם: כשלת בתפקידך. התרשלת. היית צריכה לוודא שהילדים יודעים להשיט סירה; שהם יחולקו בין הסירות, כך שבכל אחת יהיה מישהו שיודע לחתור לחוף כמו שצריך; היית צריכה לראות שיש ציוד הצלה בחוף ושגם הסירות מצויידות בציוד כזה; התעלמת מהדגל השחור, מזה שאין מציל, ומזה שבעל הסירות הזהיר ממזג האוויר ומהרוח.
אוקי, אולי תיתן לנו עוד כמה דוגמאות של תיקי גרם מוות ברשלנות, כאלו שנדונו בבית משפט?
בבקשה. קבלו עשרה מקרים אמיתיים בבריף של שתי שורות לכל מקרה.
- ילד בן 8 טבע במהלך קייטנה. בית המשפט קבע שמי שנושא באחריות הם המציל, רכזת הקייטנה ומנהל הבריכה. מנהל המתנ”ס שהיה גם מנהל הקייטנה יצא זכאי.
- ילד בן 15 טבע. המציל הורשע לאחר שנקבע שהמים היו עכורים והוא לא דאג להוציא את המתרחצים מהבריכה.
- נערה בת 17 שנים טבעה בנחל החצבאני. שניים הורשעו בבית המשפט: מנהל חניון מעיין ברוך העוסק גם בהשכרת אבובים וקיאקים לצורך שייט בנחל וגם עובד בחניון ששימש כמנהל התפעול.
- חניך בצופים טבע למוות במהלך פעילות, הנאשם שהורשע היה מרכז השבט ואחראי על הטיול.
- מדריך בכפר הנוער אמי”ת, יצא לטיול עם קבוצה של 13 תלמידי הפנימיה בנחל זוויתן. אחד התלמידים טבע והמדריך הורשע בבית המשפט.
- מטיילת טבעה למוות במהלך רפטינג. בית המשפט קבע את אשמתו של מנהל החברה להשכרת ציוד הרפטינג.
- ילדה בת 6 טבעה בבריכה במלון בירושלים. המצילה שהתעסקה עם הפלאפון ודעתה הוסחה – הועמדה לדין פלילי.
- ויש גם מקרי מוות, שלא קשורים למים. ילד בן 3 ירד מהסעה ונדרס למוות. הנאשם שהורשע היה מורה שליווה הסעות של התלמידים אל המוסד וממנו.
- או מקרה אחר. ילד נכנס לשטח בית הספר לאחר שעות הלימודים, טיפס על סככה ונפל אל מותו. הנאשמים – מנהל העמותה לה שייך בית הספר ומנהל בית הספר – הורשעו.
- ומשהו ממש עתיק. בשנות השישים, אדם השאיר מקרר נטוש בחצרו. שני ילדים קטנים שיחקו בחצר, נכנסו למקרר, סגרו את הדלת על עצמם ונחנקו למוות. בית המשפט העליון קבע שאדם סביר צריך היה לחשוש שמקרר שכזה “מזמין” ילדים לשחק בו. בעל המקרר הורשע.
תוכל אולי להמחיש לנו עד כמה מורכבת העבירה הזו?
התמקדנו בעיקר בטביעות בואו נישאר שם. קבלו עוד סיפור אמיתי.
לפני כמה שנים יצאו 80 תלמידי כיתות ז’-ח’ מישיבה בירושלים לטיול בגני חוגה. מנהל חטיבת הביניים ששימש גם סגן ראש הישיבה, הועמד לדין בגין גרימת מותו בטביעה של תלמיד בן 12.5 שנים. המנהל שהיה אחראי על הטיול התיר לתלמידים להיכנס למים וכעבור זמן קצר התלמיד טבע. המנהל לא מילא אחר “חוזר מנכ”ל” שחייב קבלת אישור מההורים לכניסת הילדים למים והצהרה על כך שהתלמידים יודעים לשחות. הילדים נכנסו ופתחו במשחקי מים, מבלי שיש עליהם פיקוח נאות. מצד שני, התברר במהלך המשפט שהמנהל הקפיד לבחור בגני חוגה שהיה אתר מוסדר עם רשיון עסק ועם מצילים ושרותים רפואיים. הטיול תואם עם האתר מראש והמנהל התיר רחצה רק בשעות המותרות באתר, באור יום. התלמיד היה בכיתה ח’, גובהו היה מטר וחצי וגובה המים במקום בו טבע היה מטר ועשרה ס”מ. המנהל התעקש להגיע לטיול , למרות שבאותו המועד לבנו הצנחן היה טקס בכותל. במהלך המשפט הסתברו עוד שני נתונים: 1. מקרי טביעה אחרים ודומים בנסיבותיהם נסגרו ללא הגשת כתב אישום; 2. מורים ומצילים אחרים שהיו באותו זמן בגני חוגה – לא נחקרו.
מה הייתם עושים במקרה כזה?
בית המשפט החליט להרשיע את המנהל והטיל עליו עונש. בלי לצלול יותר מדי לעומק – כמה שזה נשמע נורא, פתאום – אתם יכולים להבין את המורכבות. את שני צדי המתרס. את העולם הפלילי שצבוע בעיקר בצבעי האפור. יש בו שחור ויש בו לבן, אבל המסה העיקרית נמצאת באפור.
תארו לכם כמה מורכב לגלגל סלע ענק למעלה ההר, ככה מסובך לטפל בתיק גרם מוות ברשלנות.

תוכל אולי להמחיש לנו עד כמה מורכזה מורכב זה? מה תאמרו על מקרה בו הורה גרם למותו של בנו?
בת העבירה הזו?
מה, יעמידו לדין הורה? הם נפלו על הראש? תראו עד כמה העבירה הזו יכולה לעורר דילמות. הורה ששוכח את הילד ברכב. הורה שישן שנ”צ בצימר ובתו שלא יודעת לשחות נכנסת לבריכה וטובעת – צריך או לא צריך להעמיד אותם לדין? מצד אחד, אנחנו אומרים הוא כבר קיבל את העונש שלו לכל החיים. מה, עוד נגיש נגדו כתב אישום? כמה אכזריים אנחנו יכולים להיות. מצד שני, סליחה. אם השכן-החבר הטוב היה עושה לכם טובה בבוקר, לוקח את הבן שלכם לגן ושוכח אותו ברכב – אז ברור שהיו מעמידים אותו לדין פלילי. למה? מה, החיים שלו לא נהרסו? הוא לא קיבל את העונש שלו מלמעלה? ואם אתם לוקחים את הבת הקטנה שלכם, מתוך רשלנות אמיתית, לרחוץ בים תיכון בחוף לא מוכרז שאין בו מציל? מדוע שתחלצו מהליך פלילי במקרה של טביעה? רק מפני שהלכו לכם החיים ממילא? אולי דווקא הגשת כתב אישום שכזה תרתיע ותגרום להורים אחרים להיות יותר אחראיים? יש עוד הרבה דוגמאות לדילמות אמיתיות בתחום הזה ואני רק אספר לכם שמרוב שזה מורכב, הוציאו בשנה שעברה הנחיות של פרקליט המדינה – מתי במקרים כאלו יגישו כתב אישום ומתי יוותרו להורה הרשלן. תאמינו לי, גם אחרי שקראתי את ההנחיה, אני לא בטוח כיצד הייתי נוהג אם היה נוחת על שולחני תיק אכזרי שכזה.
באמת מעניין אותי, מה אתם הייתם עושים? תכתבו לי בתגובות.
ולסיום, קבלו חמש תובנות שלי – על עבירת הגרם מוות ברשלנות הארורה הזאת
- בתיקי גרם מוות ברשלנות מעגלי האחריות רחבים מאוד. תזכרו במקרים של אסון המכביה, קריסת תקרות בכל מיני אולמות שמחה שהפכו לאולמות עצב, קריסת עמוד התאורה בחזרות לטקס יום העצמאות בהר הרצל, ועוד כל מיני מקרים נוראיים. הרבה נאשמים, זה מה שמאפיין את התיקים הללו. לא מסתפקים רק ברשלן הראשי, אלא בודקים את כל השרשרת.
- את קו ההגנה הנפוץ של התיקים הללו אני מכנה “הגנת-הממטרה”. כל אחד משפריץ האשמות כלפי האחרים, ומקווה להישאר יבש. אני הייתי בסדר, הוא לא הכין נהלי בטיחות; אני העברתי הדרכות כיצד להתנהג, הוא חרג מהמותר; לא אמרו לי; לא הדריכו אותי; אם הייתי יודע שזה המצב שם, לא הייתי מטפס. אלו הגרסאות הנפוצות. הבנתם, נכון?
- יש מגמה שהתיקים האלו יסתיימו יותר ויותר בעבודות שירות, ופחות ופחות במאסרים בכלא. יש כאלו שמתקוממים מזה – בעיקר משפחות הקורבנות – אבל חשוב לי שתזכרו שני דברים: א. זו עבירת רשלנות. האשם לא קם בבוקר מתוך כוונה לגרום למוות, הוא אפילו לא רצה בכך. הוא התרשל. זה לא היה בכוונה. ב. זו העבירה שיש בה הכי הרבה אנשים מן היישוב. חבר’ה “כמוני-כמוך” שביום בהיר או סגריר מתהפך עליהם עולמם. חייהם נחצים. בחיי, אני פוגש אותם בכל מיני שלבים. זה רודף אותם כל הזמן ותמיד אני אומר שזה יכול להיות גם השכן שלי וגם אבא שלי. וגם אני. נשבע לכם.
- במשפט הפלילי, ואת זה חשוב שתבינו, ברגע שמישהו מת, רשויות האכיפה מחפשות נגד מי אפשר להגיש כתב אישום. למרות שלא תמיד מי שגרם למוות אשם. דמיינו למשל, שטיל אמור היה להיות משוגר מרמת הגולן לכיוון סוריה, אבל בגלל טעות הוא פגע בסירת תלמידים בכנרת, וגרם למותה של תלמידה. גם אם התלמידה החלה להיסחף בשל הרוח ובשל רשלנותה של המורה – המורה לא תהיה אשמה בגרימת המוות. לעומת זאת, מישהו בצה”ל יצטרך כנראה לתת את הדין על המקרה הנורא הזה. ותארו לעצמכם, שמכת ברק גורמת למוות, או מקרה בו ילדה קופצת לכביש שלא במעבר חצייה ובמקום בו לא ניתן היה להבחין בה. אלו מקרים שמתרחש מוות, אך אין מי שישא באשמה.
- ועצה אחרונה. בשביל להלחם בתופעת “יהיה בסדר” תהיו אקטיבים. האמינו לי, זה מגדיל את הסיכוי שלכם למנוע מוות, וזה בוודאי משפר את הסיכוי שלכם להיחלץ מהליך פלילי, אם חס וחלילה המקרה הנורא יקרה אצלכם. תעשו בדיקות שגרתיות לרכב ולציוד אצלכם במפעל; תוודאו שהעובדים עוברים הדרכות בטיחות; תעשו תכנית סיכונים בעסק שלכם; תתקינו מה שצריך; אל תתפשרו על בטיחות; אל תסכימו בטיול למאה ילדים שרוצים להכנס למים בלי השגחה; ותבררו; ותשאלו; ותכתבו מכתב. בקיצור, אל תהיו פאסיביים.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים על עוד מקרה של מוות מיותר, אל תמהרו לתפוס צד. תחשבו עוד קצת לפני שאתם שופטים. ולעולם אל תגידו לעצמכם “יהיה בסדר”.