האנשים הנורמטיביים האלו
שמעו סיפור. בשנת 2014 התחלתי לייצג איזה בחור נורמטיבי אחד. מושבניק בן חמישים ומשהו שכבר לא מעט שנים משמש כיו”ר ועד של יישוב בהתנדבות. בעיניים שלי ראיתי אותו עונה לטלפונים מוזרים מכל מיני תושבים על הבור שלא סתמו בכביש. באוזניים שלי שמעתי אותו מדבר עם תושבים על הגן של הילדים ועל פחי האשפה ועל השסקים שעוד לא הבשילו על העצים. וכאלה. אין לו עבר פלילי והוא איש עסקים עשיר. ולקחתי ממנו ממש מעט כסף. אולי כי לא היה לי מושג שבשנת 2018 אני עדיין אטפל בסיפור שלו. אבל חכו, תיכף תשמעו.
אמנם אסור לקלל, אבל האם זה פלילי?
נעשה את זה קצר כי זה החלק הכי פחות סימפטי כאן. היתה שיחה טלפונית בינו לבין איזה סוכן מכירות שעבד איתו. הוא כעס על הסוכן בגלל המוצרים הגרועים שסיפק. הסוכן הביא לו את העצבים וענה באדישות ואז הודיע שהם פשוט יוציאו את כל המוצרים שלהם ויפרקו את אולם התצוגה. הלקוח שלי התאפק איזה עשר דקות, אבל אז הוא חטף את הג’ננה. אני אהפוך לכם את החיים. אני אזיין לכם את הצורה. יא חתיכת מניאק מסריח. אני אחתוך לך את הראש לארבע. הקללות התערבבו עם איומים והשיחה נגמרה.
הסוכן חיכה להתנצלות והיא לא הגיעה. אז הוא לקח את הקלטת השיחה והגיע איתה למשטרה. והלקוח נחקר במשטרה והסביר שלא התכוון בכלל לאיים, אלא רק לקלל וגם על זה הוא מאוד הצטער. והוא לא חשב לקחת עורך דין. אבל אז הגיע דואר רשום ובו כתב אישום והזמנה לדיון בבית המשפט. אם יש דבר שמפחיד את הנורמטיביים, ובצדק, זה לחטוף כתב אישום פלילי. מדינת ישראל נגדך. לא מתאים.
מה, על קללות ואיומים מגישים כתב אישום?
כן. לפעמים. זה תלוי. נעשה קצת סדר. רוב התיקים הפליליים במדינה מטופלים ע”י התביעות של המשטרה. מגישים לבית המשפט הרבה תיקים שלדעתי לא היו צריכים להגיש. כמו התיק שאני מדבר איתכם עליו. אבל יש עוד כל מיני כאלה. ההיא גנבה מוצר מהמכולת. ההוא דחף את חבר שלו. החברה של ההיא חתמה על מסמך בשם מישהו אחר. החבר של החברה של ההוא שלח תמונת זימה בפייסבוק.
טוב, אתם מבינים. כל התיקים הפצפונים האלה שיש בהם עבירה פלילית, אבל בחייאת, עזבו את הבן אדם. אין לו עבר פלילי, זו מעידה קטנה. תמצאו כבר דרך לעשות לו נו-נו-נו ותתמקדו בתיקים החשובים באמת. גם ככה בתי המשפט קורסים מרוב עומס של תיקים. אתם באמת חושבים שתיק איומים קטנטן לבחור נורמטיבי, צריך להתנהל בבית המשפט במשך כמה שנים טובות?
הלו, בואו נדבר רגע על עקרון השוויון
אז החלטתי שאני יוצא למלחמה, כי זה באמת הרגיז אותי. ההתעקשות הזאת של התביעות. גם אחרי שהלקוח ביקש סליחה מהסוכן והסוכן הודיע שאין לו שום עניין בהליך הפלילי, גם אז הם לא היו מוכנים לוותר.
הרגיזו אותי כמה דברים. בעיקר שגיליתי שבתשעים אחוז מהתיקים האלו לא מגישים כתב אישום. וגם שאין הנחיות לאזרחים מתי סוגרים תיקים כאלו ומתי מגישים.
תשמעו, אין שוויון בעולם. לא כל השקיעות נראות אותו הדבר.
עדיין כשמדובר בהליך פלילי, חוסר שוויון זועק שרירותיות. וככה זה מדרדר ופוגע בדבר הכי חשוב שיש למערכת המשפט: אמון הציבור. בלעדיו, היא יכולה לסגור את הבסטה. לא יכול להיות, ככה חשבתי, שכמעט כל אלו שמאיימים בפעם הראשונה לא מגיעים לבית המשפט ודווקא הלקוח שלי חטף כתב אישום. בגלל חוקר נמרץ או תובעת שאוחזת סכין בין השיניים.
ומכיוון שהייתי גם הרבה שנים תובע, ידעתי שיכול להיות שהוגש כאן כתב אישום בגלל כל מיני סיבות מוזרות, כמו למשל שלתחנת המשטרה שחקרה את התיק היו חסרים כתבי אישום בסטטיסטיקה המשטרתית או שאולי התובעת קיבלה ערימת “תיקי הכנה” והיא פשוט הייתה במוד של לנסח כתבי אישום ופחות במוד של לשקול האם בכלל ראוי לאמלל ללקוח שלי את העתיד בגלל הג’ננה שהוא חטף.
היא מגעילה הג’ננה הזאת. אבל היא רק מילים. ועוד בטלפון. בלי מפגש. בלי להרים אבן או סכין. בלי המשכיות. בלי לאיים על עובד ציבור. בלי לאיים בתוך התא המשפחתי (ששם זה נפיץ). ככה. פרץ של קללות ואיומים. ודי. ואין לו עבר פלילי.
אז ממש התעצבנתי ויצאה לי בקשה שנקראת הגנה מן הצדק. והסברתי לשופט על פני עשרות עמודים שזה פשוט לא יכול להיות. כל החוסר שוויון הזה. כל השרירותיות הזאת. כל הרולטה הזאת.
ואז השופט הראה לי שזה כן יכול להיות. כי הוא קבע שאלו איומים חמורים ושההחלטה להעמיד אותו לדין היתה סבירה והגיונית.
ואני צרחתי בלב
ואני צרחתי בלב, אבל רגע. בלב לא קראתי לו אדוני. התרעמתי. רתחתי. מה פה קורה פה? זה לא פייר. יודעים מה, אין בעיה. אני מוכן שתעמידו אותו לדין, אבל תגישו גם נגד כל התשעים אחוזים האחרים של המקרים שבהם אתם סוגרים את התיק.
לא יכול להיות, המשכתי לצעוק פנימה, שמכל עשרה מאיימים, לתשעה סולחים ולאחד לא. וממש הסברתי לעצמי שהרי ברור מי הם האחדים שלא סלחו להם: אלו שאיימו על בנות הזוג שלהם. אלו שכבר הורשעו בעבר בתיקים דומים ואולי אפילו יש כנגדם עכשיו מאסר על תנאי. אלו שאיימו על שוטר או על שופט. אלו שהחזיקו סכין או אקדח, כיוונו אותו וסיננו “חכה, חכה, אני הולך לחסל אותך”.
לאלו באמת אל תוותרו, אבל ללקוח שלי? מה איתו? מה עם קצת איזונים ובלמים? לא יכול להיות שאתם זורקים לפח את כל העבר ההתנדבותי המפואר שלו ומסתכלים רק על שתי הדקות המקוללות, בהן הוא קילל ואיים.
וצרחתי בלב עד כדי כך חזק שיצאה לי הודעת ערעור. צרחתי לתוכה על חוסר השוויון וחוסר הצדק. ומה זה צריך להיות? ולמה התלבשתם דווקא עליו ולא על כל האחרים? ואיפה סדרי העדיפויות שלכם? ואיך זה שהכל פלילי אצלכם? ואת כל אלו צרחתי במילים שקטות ובשפה עורכדינית מנומסת ונעימה. וקיימנו שני דיונים ארוכים בפני הרכב הערעורים הפליליים. אני מול הפרקליטות. שלושה שופטים שמתלבטים בקול רם מה לעשות עם המקרה הזה.
ואיך זה יגמר?
בחיי שאני לא יודע. מאז שהגשתי את הערעור עברה כבר כמעט שנה והם כנראה עדיין מתלבטים, כי טרם נתנו פסק דין. יש לי תחושה טובה, אבל כמו שאמר לי פעם לקוח אחר “לימדו אותי, אף פעם אל תעמוד מאחורי סוס ובעיקר לא לפני שופט”. אין לי באמת מושג מה הם יחליטו בסוף, אני רק יודע שעם כמות השעות שהשקעתי בתיק הזה בארבע השנים שחלפו יצא לי להרוויח מהלקוח העשיר הזה משהו כמו שמרוויח מאבטח בקניון.
אז מה אני בעצם אומר?
אל תקללו. מאלף ואחת סיבות. האחרונה שבהן היא שזה יכול להיגמר בתיק פלילי. אחרונה אבל מסוכנת.
אם כבר קיללתם, שזה לא יהיה כלפי עובד ציבור. יש עבירה כזאת בחוק העונשין. העלבת עובד ציבור. אל תעליבו אותם. הם עובדים של הציבור. מי הם עובדי הציבור? כל מיני שוטרים ועובדי ביטוח לאומי וכאלה. תחשבו בראש על עובדי מדינה. על כאלו שמקבלים משכורת בראשון לחודש.
אם כבר קיללתם, אל תגלשו לאיומים. אפשר להסתפק בכלב בן כלב. לא צריך לתבל את זה בכל מיני ‘אני אשחט אותך’ (ברגעים האלה יוצא להם כזה ‘אני אשחוט אותך’, אבל הם מתכוונים לאותו הדבר) וגם לא ב’חכה חכה’ ו’אני אפרק אותך לחתיכות’ (שוב, זה יהיה ‘יפרק’). בכלל, קחו לכם כלל אצבע. תקפידו על זמן הווה ואל תגלשו לזמן עתיד. מילים של הווה מקללות. הבטחות של עתיד כבר עוברות לאיומים.
תבקשו סליחה. תאמינו לי. זה ישפר את מצבכם במגרש הפלילי. אתם לא רוצים שהמקולל יתלונן במשטרה ואתם בעיקר לא רוצים ‘מתלונן לוחמן’. אתם לא רוצים שהוא יקח עורך דין ושהוא ילחץ למצות אתכם את הדין. ושהוא יבוא לבית המשפט אחרי זה ויגיד לשופט שחייו נחלקו לשניים. לפני ואחרי הקללות. אתם כן רוצים שהוא יודיע לשוטרים שהוא מבקש לבטל את התלונה ושאין לו עניין בהליך פלילי נגדכם. תאמינו לי שאתם רוצים אותו בעדכם. או אם לדייק, כמה שפחות נגדכם.
תיגשו לעורך דין כמה שיותר מוקדם. קצת דומה לרופא. בדרך כלל המחלה לא תעבור מעצמה. היא אפילו תחמיר. הלקוח שלי הוזמן לתחנת המשטרה (“אני אסתדר לבד”). נחקר תחת אזהרה (“אני אסתדר לבד”). חטף כתב אישום (“אני כבר לא אסתדר לבד”). בחיי, שיותר קל לשכנע את התביעה לא להגיש כתב אישום מאשר לשכנע אותם לבטל את כתב האישום.
תחשבו על זה, מי אוהב לעבוד לחינם? הכנתם עבודה ובסוף הודיעו לכם “עזבו לא צריך”. מבאס. מבחינת התובע, כתב האישום שהוא מגיש נגדכם הוא היצירה שלו. יצירת מופת. אתם, הישנים על האף, אומרים לו בעצם זרוק לפח. לא צריך. סתם השקעת בלקרוא את העדויות, בלהקשיב להקלטה, בלנסח את כתב האישום. אם תחשבו על זה לעומק, יש סיכוי לא רע שהתובע יחטוף בעצמו כתב אישום על הקללות שהוא ירעיף עליכם כשיסתבר לו שיצירת המופת שלו הושלכה לפח האשפה הקרוב. בקיצור, תזדרזו.
