לני של פעם
הוא עצר בפאב שהוסב למסעדה, או אולי להיפך. ביקש כוס בירה וצלוחית זיתים. ביקש וקיבל. גמע ובלס. חזר אל האוטו בדרכו לכלא שטה.
בדרך, לא שיער לעצמו שטוויסט בעלילה יכול להגיע בשלב כה מוקדם, נזכר בלני.
בהגיעו לצומת נבות פנה ימינה ושעט, כן ממש כך, לכיוון רמלה. שעה ורבע של נסיעה נינוחה הספיקה לו כדי לשנות דיסקט, מפגישה צפויה איתו לפגישה אחרת איתה.
לני ויוזף אינם מכירים האחד את השני, אבל יש להם מן המשותף: שניהם דוברי השפה הרוסית ושניהם תקעו את יתדותיהם, או לפחות ניסו, בצפון הארץ.
עשרות שנים מפרידות בינם אבל המשותף אינו מסתכם בשפה ובמגורים. הם הועמדו לדין באשמה כי קטלו נערה למוות. בנסיבות אחרות. במועדים שונים.
הוא בין כתלי בית הספר היא בשדה החיטה. הוא קטל רק אחת. אצלה זה כבר היה דאבל. וידע שלא יגיד לה מילה על אנטולי. לא על זה שקוראים לו טוליק, לא על זה שאשתו עזבה אותו, לא על זה שגם הוא מרצה מאסר עולם, שגם הוא מהצפון ושיש לו תחושה שהם עוד יפגשו.
בדרכו אליה, נאמן למנהגו, דמיין את מפגשם הצפוי. המציאות בה פגש בשעות שלאחר מכן דמתה עד מאד לתחושותיו. לני נראתה בדיוק, אבל בדיוק, כמו עת פגש אותה בפעם האחרונה, לפני מספר שנים. כן אז. שיערה הבלונדיני, ארוך וחלק כמו שאהב – שונא תלתלים שכמותו – הסתיר קלות פנים שהושחתו בתאונת דרכים שחוותה לפני שנים מספר.
מה היה קורה אם היתה מוצאת את מותה באותה תאונה? הקב שהסתייעה בו בהליכתה – מעניין אם עדיין הוא צמוד לגופה – המשיך לרמז כי טרום התאונה היתה יפה באופן עוצר נשימה. היא עטתה על גופה מכנס כהה, כפתורים לא סימטריים בצדיו, חולצה וורודה עתירת פסים רוחביים וקרדיגן לבן. מבטה המרצד פנה אנה ואנה והאולם המלא, בעיקר בגדודי עיתונאים, רק הוסיף לבלבולה העז.
סוהרת הובילה אותה לכיוון דוכן העדים והוא מצא עצמו מסתודד עימה קלות, מרגיע אותה ומקווה שתספר היטב לשלושת השופטים את שארע לפני שש שנים. היא הנהנה בראשה, המעיטה במילים ומבטה הבוהה לא יכול היה לפרש על שום מה הוא כזה: כלום זועמת על כך שחשפה את הרצח המזעזע ובכל זאת נשלחה לשנים ארוכות לכלא (איזה חוסר צדק – אני מספרת להם הכל, בלעדיי לא היו חושפים רוצח פסיכופט ומסוכן, והם משיבים לי רעה ושולחים אותי לשנות מאסר ארוכות?) האם חששה מהרוצח העיקרי שמולו עומדת להעיד בעוד דקות לא רבות (רק אני יודעת כמה פסיכופט הוא?) ואולי כלום מאלה, כי אם בפניו נערה שבגרה, מצולקת עד אימה וכל נסיון להסביר את התנהגותה נדון לכשלון מראש.
לני של עכשיו
במגרש החנייה המשותף לכלא איילון ולכלא נווה תרצה, נפרד מרכבו. צריבה בלתי מוסברת פגשה את עיניו וליבו נמלא תעוקה. גם היא בלתי מוסברת. זה הרי לא בליינדייט. יש מצב אפילו שהפגישה תסתיים קצת אחרי שתתחיל. אם חשב שההוא לא יעלוז מלפגוש אותו אז היא, על אחת כמה וכמה. הוא לא ידע להסביר, אבל דמיין אותה כקקטוס.
הכניסה המצומקת של הכלא לימדה שיש מעט מאד דיירות במקום, ודאי ביחס למה שהכיר מבתי הכלא הגבריים. הסוהר המנומנם התקשר לאחר שמסר לו את פרטיו ואת פרטיה ונע בכסאו בחוסר נוחות. “היא אומרת שאתה לא העורך דין שלה” הפטיר לעברו, אבל בכל זאת תכנס. נראה.
כניסתו בדוחק עוררה אצלו אי-נעימות הולכת וגוברת. כזאת שחלפה רק כשהיא ניצבה אל מולו. יפה כמו פעם, ללא קב, שיערה כבר לא התבדר ברוח כי אם נמשך לאחור בסרט עבה של טניסאים.
והוא יכול היה לדמיין לרגע קט כי שרפובה מולו. היא מיד זיהתה.
חלפה עוד יותר משנה של שיחות ופגישות עד שהיא סיפרה מה גרם לה לפתוח את סגור ליבה. דווקא בטלפון הוא פתאום שאל אותה איך שמרת את הדבר הנורא הזה יותר מחמש שנים בבטן? היא הסבירה שאפילו עם הרוצח הפסיכופט היא לא דיברה על זה. והוא הקשה: נגיד ראית כתבה בעיתון, כשאמא של אנה מתחננת שיעזרו למצוא את ביתה. כלום זה לא עשה לך? לא. והוא לא אמר לה: את פשוט מסוכנת ומטורפת. ואין לך לב. ומגיע לך לשבת עד סוף ימייך בכלא. והיא אמרה: אם הייתי מזכירה את העניין הזה לידו, הוא פשוט היה הורג אותי. וכשהיא אמרה הורג, חשב שהיא לא דקת אבחנה מספיק, כי בטח התכוונה שהיה רוצח אותה. באכזריות. כמו שעשה לאנה. ולתיירת.
הוא נזכר במעורפל ואינו משוכנע אם היא באמת סיפרה מה העיר בה את הצורך לספר.
תשמע, מתישהו בגיל עשרים וקצת נכנסתי להריון בלתי רצוי. ופתאום ההורמונים החלו לתת אותותיהם. הרגשתי צורך עז לספר. לכל מי שפגשתי. בהתחלה סיפרתי לאיזה הומלס שהתחברתי איתו. לא להאמין כמה הומלס יכול להיות גם חסר חיוניות. זה לא עניין אותו.
ואולי, הוא לא בטוח, היא גם סיפרה לו על השנים הרצופות בכלא.
אין לי מזגן כבר שבע שנים וחצי. כל לילה השמש נכבית אצל האנשים שבחוץ ואצלי היא נדלקת. לא במובן של אור, כי אם במובן של חום. בשבילי הזריחה מסמלת את בוא החום. אני שונאת את הקיץ כי חם לי בו. הלילות שלי סיבוביים. המאוורר נע לאיטו בין חמש דיירות ומחלק את רוחו המצננת בין כולנו. דווקא כשהוא עובר לידי יש לי תחושה שהוא מגביר קצב.
אני קוראת לזה ‘שניה וחצי של תזכורת‘. תזכורת לחיים שבחוץ, לגלידה שלא ליקקתי כבר שנים, לטעמי הארטיקים החדשים שניבטים לעברי מהטלוויזיה הקטנה שמשדרת לי כל ערב סוג של מציאות מדומה. אני בקיאה בכול, רואה את כל מהדורות החדשות, חיה את החיים ומדמיינת שהזמן לא עצר מלכת. ואז הטלוויזיה נכבית, אני שמה את הראש על הכר, עוצמת את העיניים וממתינה להתזות המאוורר. וכשממש קשה להירדם, אני חושבת על השיחה הנעימה שעשיתי עם אמא, השיחה היומית. יותר נכון הלילית. ואני מתחילה לחלום על איך זה לאפות עוגה לבד.
כשהשעון מראה תשע, הס מלאחר, אני אצה למכשיר הטלפון הציבורי. בדרך אני חושבת שאולי כדי לרמז שהזמן עצר עם כליאתי, יש כאן טלפונים ציבוריים. עם טלכארד. טוב שלא החזירו אותנו לימי האסימונים. ואם השיחה נערכת רק בשעה תשע ורבע, אז אמא מתחילה את שיחתנו בדאגה רבה. ואני חושבת איך זה שהיא לא דאגה לי קודם. מצחיק. שיחתנו ברוסית, שפת אימי. אני מדברת עברית וערבית שוטף ודווקא הרוסית נדחקה לפינה ונותרה מבוישת. אמא מחיה לי אותה עד שלעיתים אני נזקקת לעזרת חברה – איך אומרים מזגן מפוצל ברוסית – ואז שבה לקולה הענוג של אמא.
לני של העתיד
מדהים איזה מרחק צריך היה להיווצר בין שתינו כדי שכל כך נתקרב.
ואף פעם אני לא מספרת לאמא על מה שיקרה ביום שאחרי שחרורי. על זה שכל חלומי הוא לגור איתה יחדיו. ולמצוא חוף נטוש, כזה שאוכל לשחות בו עם בגד ים בלי שאף אחד יראה אותי. ואצלול. למשך שלושים וחמש שניות רצופות. והשקט יצרח אליי כמו שעכשיו הוא נפקד מחיי. ואצא לחמש שניות ואשוב לצלול. ובצלילה השניה אתחיל להתרגל ולהתאהב. למרות העין הדומעת, זאת שנפגעה קשות בתאונה, אפקח את שתיהן ולא אראה כלום. המים העכורים. אני רואה כלום, שומעת כלום אבל מרגישה אינסוף. אינסוף של עילאיות. של מי שיצאה מן התופת, אחרי שגרמה את התופת. והשניות חולפות והשקט צורח שוב ורק בצלילה השלישית, אני חשה שמגיע לי למות על כל הרוע שהסבתי.
וכשאני מגיחה אל השמש – הפעם היא יותר מאירה מאשר חמה – השקט נותר. ואני מחייכת לעצמי. יוצאת אל החוף, פורשת את המגבת הקטנה – ענקית לעומת מה שהורגלתי אליה – שוכבת על הגב. מאוורר טבעי, כזה שלא הכרתי, עושה פעולתו ברציפות על פניי, רוח נעימה מרפרפת. נגיעות קלות חולפות מכף רגלי החשופה, בצידי גופי, פוסחות על מותניי בואכה צידי הצוואר ועד לקרקפת. והחיוך נותר, סתום משהו, כזה שלא מתגעגע להתזות המאוורר.
ואני שולפת מתיק הבד התכול את קופסת הפלסטיק. מכסה כחול כהה מורם ונוצצים אלי ענבי החופש. חלקם שחורים (מדוע לא לקרוא להם בשם האמיתי, סגולים?), אחרים ירוקים (אולי הגיע הזמן לדייק, בהירים. בחיי שהם נראים לי יותר קרובים לצהובים מאשר לירוקים) ולצידם מלבני מנגו, עדיין בקליפתו (הריח המשכר הרג אותי והשכיח את הצבע) וחלוקי ליצ’י שקליפתם האדומה והמחוספסת לא רימזה על החלקלקות והאין-צבע שנגלו בפנים, ואלו לא רימזו על הטעם האלוהי.
העין שלא נפגעה הזילה דמעה. שנים של כמיהה לפירות המיוחדים.
שנים של תפוחים ואגסים ובננות. ובחורפים התפוזים הקלמנטינות שאת ריח קליפתם לא סבלתי. הרגיל. השגרתי. הבלתי מיוחד. אלו מילאו את חיי ורוקנו את נפשי. ועכשיו רוצה לארוז כל עינב בנייר צלופן. ולפתוח אותו, להתענג על הרעש הצלופני, לתת להם – אחד סגול, אחד צהוב – להתפצפץ בפה ולחוש שריריות הטעם מריירות ולוחשות – הביאי לי עוד. לא אחד אחד, כי אם אשכול אשכול.
אמא, קשה לי. אני רוצה פרטיות. את המילה האחרונה אמרתי בעברית, שנמהלה במשפטים הרוסיים. כמה קשה כאן.
כמעט שלושה חודשים חיכיתי שיביאו לי משקפיים. האופטומטריסט מגיע פעם בתקופה ארוכה, והראייה שלי הולכת ומיטשטשת. הכל דועך דווקא כשאני מנסה לצמוח. אני לומדת לבגרות בגאוגרפיה אבל מתקשה לקרוא, בקושי רואה. האותיות דהויות ואני רק כמהה למשקפיים. היום הן הגיעו. מדוייקות, אך מגושמות. מדייקות לי את המילים בחוברת, אך מעמיסות לי משקל על צידי האף. כשהורדתי אותן מקץ שלושה עמודים, חשתי פצעי לחץ שהבקיעו את עורי. מה עדיף? לראות מילים ברורות ולהראות תפוחת אף.
אמא, אני נראית לא ברורה. איני יודעת מה לעשות. הלוואי והוא יגיע בקרוב האופטומטריסט, אבקש להחליף. כזאת היא שיחתנו. מצומצמת. פה ושם מבליע רגש. קונקרטית. מה קרה היום? מספרת לה עליי. שואלת עליה. ואחת לכמה חודשים הרגש מציף. משתדלת לא לספר כמה קשה. כמה בודד. כמה פוצע. המצב. וכשאמרתי פרטיות, בעברית, בתוך הבליל הרוסי, המגמגם משהו, האוסף מילים ממעמקי זכרוני, זיקקתי את חלומי ליום שאחרי. אני לא רוצה לחיות בזוגיות. לא עם אישה, לא עם גבר. אני רק רוצה לגור עם אמא. לא רוצה לחוות מיניות. לא רוצה להתחבק, להתנשק, להתעלס, להתערטל, להתגפף, לרטוט, להתענג, לענג. רוצה את השקט שלי, את הבדידות, הצמצום, הפשטות. רוצה פרטיות. רוצה להכין לי לבד פסטה עם ירקות חתוכים על המחבת.
וכשאמרתי פרטיות נזכרתי במשפטו של יוזף. יוזף סיים שיחתו עם מי שאמור היה להתחיל להעסיק אותו בביתו למחרת הרצח. “ילדה נפלה מאסלה בשרותים”. ארבע מילים הזדקרו בעברית בתוך המלל הרוסי ששמעה אשתו.
האישה – שכחתי את שמה – סיפרה על כך כשנחקרה במשטרה. לא עלה בדעתה – ודאי בכך לא רצתה – כי משפטו זה, שנצרב גם אצלה, יסבך את יוזף עד מאד. באה לברך ויצאה מקללת. היתה משוכנעת שבידה לחלצו מן הסבך. המשפט יסביר להם, כך חשבה האישה ששכחתי את שמה, שהוא אמר לה את הדברים בעקבות שיחתו הטלפונית ומייד בסיומה. לתומה סברה, שאם אמר לה את ארבע המילים בעברית – בתוך שטף קולח של משפטים ברוסית – הרי שהביא בפניה ציטוט נאמן למקור. גם בה הוא שיטה.
מרוקאית ורוסיה נפגשות
מרסל, חברה שלה לשעבר, נצר למשפחה מרוקאית, היתה מספרת לה כי בילדותה ניצבה ליד אמה, בעת הביקור השבועי אצל סבתא. הסבתא כבר היתה חלושה, רגליה נפוחות, שערות ראשה אפרוריות ורק מוחה נותר דרוך וחד. הצרפתית המתנגנת בין השתיים – האמא והסבתא – שיעממה את מרסל. אט אט החלה לצוד מילים לרפואה.
תחילה ביצבצו מתוך השטף שמות פרטיים – ז’ורז’ט, עזיזה ואפילו ז’מילה – אחר כך זיהתה מילים גנריות – פלאפון, פריג’ידר, בטריה – ולבסוף המתינה לציטוטים – “שלוש פעמים עשה לה”, “לא מזמינה אותך לפסח”, “ורד לא מתאים לך, אי”. והציטוטים הגיעו. תמיד נוקבים. עם ניגון צרפתי, שמא מרוקאי. תנועת יד מצטרפת, העיניים מצטמצמות, לעיתים רושפות, הקול עולה, זווית הפה מתעקמת, רטט קל, והציטוט מופיע. פאוסה לפני ופאוסה אחרי. ובין שני המקפים, כמו להבדיל בין קודש לחול, מגיעים הציטוטים בעברית. עד לבואם היא שומעת נעימות. ומה שבטוח, שבניגוד לכל הקשקשת הצרפתית שהן יכולות לנגן במשך עשרות דקות, המשפט העברי משמיע אותנטיות. עד אליו סבתא מנגנת ואין לך מושג אם היא לא מבלפת. אבל כשהיא מצטטת, וכשהגוף מצטרף, את מרגישה שזה בא מבפנים.
ובאמת כבר שנים לא דיברה עם מרסל – לפתע מתגעגעת לפרץ צחוק שלה – אבל כששמעה מה יוזף אמר לאשתו בסיום השיחה, ידעה שאו שבאמת שמע את זה מהמעסיק או שהיו לו סיבות טובות לשכנע את אשתו שכביכול הדברים נאמרו לו. ואם הם לא נאמרו לו, אז הוא אחד המתוחכמים, חשבה לני.
פרטים מוכמנים
היא שאלה אותו, לני, מה זה פרטים מוכמנים. מוכמן זה נסתר. פרטים נסתרים. אדגים לך מעולמך, ענה. כשסיפרת לשוטרים את הסיפור של אנה הוא נראה פנטסטי. דמיוני ומשוגע. הוא היה קולח, רווי פרטים, בלתי מעורער ובכל זאת, היינו צריכים להשתכנע שאינך בודה מליבך. ואז אמרת מיוזמתך שכשאנה חטפה ממנו את המכה הראשונה בידיו החשופות, הקפוצות והאימתניות, היא רק הספיקה להלין על כך שנפלו לה העדשות. “איי, העדשות”. ציטוט קטן ששיכנע אותנו שאם שמעת זאת, אז היית בלילה האפל הזה של חודש יולי במרחק שמיעה ממנה.
בכל הפרסומים על היעדרותה של אנה, לא צויין – וכי למה הדבר נחוץ – שעיניה היו עטורות בעדשות בלתי נראות. הפרט היה ידוע לקרוביה, אך מוכמן מהציבור הרחב. לני לא פגשה באנה קודם ללילה הנורא, וגם השוטרים שגבו את הודעתה לא נחשפו לעדשות, קודם לדבריה של לנה. לא יאומן, כמה זה מוכמן, אמר ללני.
הוא אחז ברקותיו הכואבות ומלמל לעצמו “פעם אכתוב ספר על מחשבותיה של לני.”
