פוסט משותף
זה התחיל מתרגיל של המלכה האם של הבלוגים, יונית צוק. בקבוצת הבלוגרים שלה, היא הציעה להתחלק לזוגות ולכתוב פוסט על נושא משותף.
כמה ימים אח”כ, כתבתי לענבל , שבטח מכירים כענבל כבירי // צלמת, הצלמת המוכשרת שהחליפה את השחור והלבן של עורכי הדין בעולם מלא צבע, ושהחליפה את ירושלים ועמק יזרעאל בברצלונה.
בלי לחשוב יותר מיום היא אמרה “יאללה” ואז התחלנו לחשוב –
מה הקשר בין עורך דין לצלמת?
או במילים אחרות, על מה נכתוב? המכנה המשותף לנו הוא הפרקליטות – שנינו היינו פרקליטים במחוז, היא בירושלים ואני בצפון. ניהלנו תיקים פליליים. אני עדיין, כסניגור, והיא כבר לא. אולי עוד נכתוב משהו בנושא הזה, מי יודע.
אבל כשחפרנו קצת יותר לעומק הבנו שמה שמחבר בינינו זה ששנינו מספרים סיפור. אני עם מילים והיא – עם מילים ספורות, אם בכלל. בתמונות.
אני – יותר מילים
אני ממש זוכר את היום האחרון שלי כפרקליט. ביום האחרון של חודש אוקטובר, שנת 2012 הגשתי כתב אישום ועשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם. הנאשם היה חלק מכנופיה שגנבה כבשים מחקלאי, הוא התהפך עם הרכב בכביש שש, וכבשים רבות מצאו את מותן על הכביש. אחרות נותרו דחוסות ברכב.
בבקשה למעצר עד תום ההליכים צרפתי כנספח תמונות של הכבשים המסכנות. ואלו שכבר לא.
זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתמשתי בתמונה כדי לשכנע שופט.
בבקשת המעצר כתבתי כך:
“המשיב פעל בחבורה, תוך תכנון קפדני מוקדם, הערכות עם כלי רכב ופעילות הרחק ממקום מגוריו של המשיב. דומה, לעיתים, כי תמונה אחת שווה אלף מילים ולכן מצורפות לבקשה זו כנספח תמונות שימחישו את תוצאות מעשי המשיב ושותפיו.”
וצרפתי שתי תמונות מזוויעות שבחרתי לחסוך מכם את הצפייה בהן.
בדרך כלל הנשק שלי הוא מילים. גם בעל פה וגם בכתב. ענבל מספרת סיפור בתמונות ואני במילים. היא מקמצת ואני מרחיב. אצלה הכול ברור מייד ואצלי צריך זמן. התוצר שלה קופץ לנו לעין בשניה. או שיתפוס או שלא. התוצר שלי ארוך יותר. יש בו התחלה אמצע וסוף.
אני איש של מילים. מאמין גדול ב”אחרינו יוותרו כתבנו”. כמו כל תחום, גם כאן צמחתי לאט לאט. כמתמחה אתה מסכם תיק, משרבט נקודות לטיעון, מנסח כתב אישום. כפרקליט אתה כבר מנסח כתבי אישום מורכבים יותר, כותב סיכומים וטוען בבית המשפט. במילים לא בתמונות. כבלוגריסט אתה כבר ממש מביא את חדוות הכתיבה ומשלב אותה עם המקרים המעניינים שאתה פוגש בעולם הפלילי. וכסוֹפֵר אתה כבר צריך להביא את הכול מהכול.
מה הסיפור של הסיפור הזה?
עורך דין שעוסק בתחום הפלילי הוא איש של מילים. כמו בספר טוב, אתה צריך לשכנע. השופט הוא הקורא שלך. הוא צריך להאמין שהדמויות אינן עשויות מפלסטיק. הוא צריך להבין שיש הגיון בשיגעון. שיש סדר. שהדברים יושבים כמו שצריך. אם לא, הוא יפסיק ויעבור לספר אחר. הוא פשוט יחליט לטובת הצד השני.
העולם הפלילי צבעוני דיו גם בלי תמונות. כמעט כל תיק אפשר לכתוב ולספר בצורה מרתקת.
השופט מישאל חשין המנוח הוא אלוף המילים שלי. ראו מה כתב בפסק דינו על פרשת האונס בשמרת. על שאלת הסכמתה או אי-הסכמתה של הנאנסת:
“לא’ הוא לעולם ‘לא’, ואין ‘לא’ שהוא ‘כן’. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח. אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. ‘לא’ הוא ‘לא'”.
ובמקום אחר כתב את מה ששום תמונה אינה יכולה להראות:
“דברים שהנשר הדואה יראה משמיים לא תראה לטאה הזוחלת על ארץ, ואולם גם זו אמת כי יש דברים שלטאה הזוחלת על הארץ תראה והנשר הדואה משמים לא יראה”
ועם כל הכבוד לתמונות – ויש כבוד! – אני מסופק אם אפשר היה לצלם תמונה אחת שתראה את הפסקה הזו מהספר שלי.
“ואת הסוד הנורא סיפר רק פעם אחת לאישה אחת. כשנעמה נולדה והאחות לקחה אותה, הם נשארו רק שניהם וזה נפלט לו מהפה. הוא חשב שאם יספר ישתחרר מהמועקה, ישתנה. אבל הוא נשאב לעבודה בפרקליטות ונלחם בפשיעה בכל כוחו, וייחל ליום שבית המשפט ייתן מכת מחץ לעולם הווירטואלי. שההיכל יביס את הדיגיטל. הוא נלחם, אבל בבית הכול קרס. ריילי תעזוב אותו? ריילי והבנות יעזבו אותו? שוב חזרו הדמעות לזלוג מעיניו. גם הכאב בצד. ובגב התחתון.”
ענבל – פחות מילים
המורה שלי לספרות תמיד אמרה לי שאני כותבת מברקים.
את המבחנים תמיד סיימתי בין הראשונים, לא רק כי העדפתי להשתזף בשמש בדשא הענק של הריאלי, אלא בעיקר בגלל שלא היה לי יותר מה לכתוב. הספיק לי לכתוב כל רעיון פעם אחת.
הייתי כפסע מלהתחיל דוקטורט במשפטים, כבר עבדתי במחקר, תרגלתי ואפילו היה לי כבר מנחה אבל המחשבה להיות סגורה בחדר עם מחשב עשתה לי כאבים בגוף. וכשעזבתי את מקום העבודה האחרון שלי בתחום, הרגשתי סוג של הקלה.
אפשר קצת לשתוק. דיברתי מספיק. מהבחינה הזאת הצילום הוא הרבה יותר נוח לי. שקט, חופשי, יצירתי.
מה הסיפור של הסיפור הזה?
למדתי צילום בארבעה מקומות שונים. בהתחלה זה היה כתחביב, לאזן קצת את שטף המילים שאני חיה בו ביום יום עם קצת תמונה. והרבה לפני עידן ה’סטוריטלינג’, דיברו איתנו בפשטות על זה שבתמונה צריך להיות סיפור.
במילים אחרות, שהתמונה תהיה מעניינת.
שהיא תהיה זכירה. שיתעכבו עליה.
איך עושים את זה?
בסדנת הצילום שאני מעבירה אנחנו מדברים על זה בהרחבה.
העצות שלי – איך לספר סיפור במילים
- תכתבו בשפה דיבורית.
לא עורכדינית, לא רואת-חשבונית ולא פיסיקאית (או איך שאומרים את זה). כמה שתהיו יותר בגובה העיניים, ככה תראו את העיניים של הקוראים בוהקות יותר. ובשביל לכתוב בשפה דיבורית, ממליץ שתפזלו לתחומים אחרים, אל תהיו כולכם בכתיבה. למשל, אני הייתי שמח לעשות קורס צילום. - תתכננו את המבנה מראש.
אצלי הושלכו לפח 30,000 מילים (שלושים אלף מילים!) רק בגלל תכנון לקוי. תשרבטו. תעשו חיצים. תכינו מלבנים עקומים. בעט. בעפרון. על נייר צהוב או בפלאפון מזהב. העיקר שתתכננו. - תכניסו לכם את הכתיבה ללו”ז.
פעם בשבוע. פעם ביומיים. בלילה או לפנות בוקר. כנסו לשגרת כתיבה. - משימות קטנות יביאו אתכם למטרה גדולה.
עקב בצד אגודל. “עד יום שישי מסיים את פרק 72 או את התחקיר על ההיא שאוהבת עוגות גבינה אבל שונאת צימוקים”. וכאלה. - תכייסו
רעיונות, משפטים, ריחות, דמעות ורגעים. תתעדו אותם איפשהו ויום אחד הם יופיעו ויעזרו לכם בכתיבה. הם יופיעו אצל דמות זקנה או אצל הודי שיודע 9 (תשע!) שפות. לפעמים כהשראה, לעיתים כסצינה או כפוסט ולרגעים כרבע-ספר.
העצות של ענבל – איך לספר סיפור בתמונות
- איפה הקישקע – שם להיות
בסופו של דבר, זה מתחיל מלהתחבר לקרביים. להביא משהו שמעניין באופן אישי. זה משהו לגמרי סובייקטיבי, רגשי, בטני שאין לי דרך להסביר אותו. כמו באהבה, כשזה קורה, אתם יודעים את זה. - לקבל השראה ולהיות מקוריים
כמו שאמרה אחת המורות שלי, צריך לשטוף את העיניים באימג’ים. אנחנו כנראה עושים את זה ממילא, כל יום, כל היום, עם האצבע על העכבר או על המסך. אבל אפשר לעשות את זה יזום ומכוון מטרה, לפי הנושא.
ועם כל ההשראה – לנסות לעשות משהו חדש. לקחת את כל מה שכולם עשו פעם ועל רקע זה, להגיד מה שיש לכם להגיד על הסיטואציה. - לתכנן ולהיות גמישים לשינויים
חשוב שיהיה לכם מושג מה אתם רוצים להוציא. לתכנן כמה שאפשר את הקומפוזיציה, את האביזרים, הצבעים, האווירה אבל להיות מספיק פתוחים לשינויים של הרגע האחרון. לפעמים משהו ספונטני שנוצר פתאום יהיה הקלף המנצח. - לא לפחד לשבור מוסכמות
כל חוקי הקומפוזיציה, הצבעים וכו’ – הם מעולים. בדרך כלל. לא לפחד להביט לכלל זה או אחר – תודה רבה, אך הפעם שלום. לפעמים זה מה שיוצר את כל העניין. - סדרה
לא חייבים להסתפק בתמונה אחת. לפעמים סדרה או רצף בונים ממש עלילה. זה מה שאני עושה בדרך כלל כשאני מתעדת אומנים. לחשוב על תהליך כרצף, כעלילה שיש לה התחלה, אמצע וסוף.
הנה, ראו מה היא עשתה כאן לחברת NoThrow Design בברצלונה. מדהים! - הפרטים הקטנים
אני מאמינה גדולה בפרטים קטנים. בעיני יש להם כוח, בחיים בכלל ובפרט בצילום. שימו לב אליהם. שימו לב לכל מה שנכנס לתמונה. האם לכל דבר יש מטרה? הם היא משרתת את הסיפור? אם כן, מעולה. אם לא – החוצה. - מספר זוויות
תאתגרו את עצמכם עם זוויות. צאו מהזווית שאתם רגילים אליה. זוזו. אם יש לכם עדשות קבועות – פריים (שאינן זום), אתם ממילא מתקרבים ומתרחקים רגלית, נסו לעשות את זה גם בציר ה-Y, כלומר לעלות, לרדת וכו’. כמאותגרת גובה, קל לי לצלם מלמטה, אבל אין יום צילום שאני לא עולה בו על כסא / שולחן / סולם. - לדעת לבחור
אחד הקשיים המרכזיים של כל צלם – מתחיל או ותיק – הוא לדייק בבחירת התמונות. הרוב המוחלט של העבודה נשאר גנוז ולא קל לבחור את ה-תמונה. - חיתוכים
שימו לב איפה הגבולות של הפריים. אם אתם מצלמים אנשים – האם אתם רוצים לכלול את הפנים? הראש? הרבה פעמים נרצה להשאיר לצופה מקום להשלים בדמיונו את הסיפור. ולכן, לפעמים דמות חתוכה, שאי אפשר לזהות בה את הפנים, היא הרבה יותר מעניינת ומסקרנת מאשר “סתם” מישהו.
אפשר לנסות את שתי האופציות בשלב העריכה – עם ובלי ולראות מה עובד יותר טוב. - לצלם בלי הפסקה
בלי אימון, קשה להצליח. זה נכון בכל תחום וגם בצילום. קחו את המצלמה אתכם בכל הזדמנות. צלמו בבית, בשכונה, בגן המשחקים. השאירו אותה בחוץ במקום בארון. נצלו את היכולת למחוק מה שלא מוצא חן בעיניכם (רק ליד המחשב, לא לפני).