נסגר ללא כתב אישום תיק בשימוע כנגד עורך דין שהפרקליטות רצתה להעמיד לדין

חילוצו של עורך דין. עורך דין נחקר כחשוד במשטרה. לא נעים בכלל. טענו שהוא זייף חתימה של המוֹכֵר בשביל לאשר עסקת מכר בטאבו. תחילה העסקה לא אושרה, הסכם המכר הוחזר לעו"ד עם כל מיני הערות והוא תיקן והגיש אותו שוב. אח"כ העסקה אושרה.
המדינה טענה שהעו"ד קשר קשר עם פקיד בטאבו – עובד מדינה – כדי שהפקיד יעלים מהתיק את המסמך עם החתימה המזוייפת, וכך לא יוכלו להאשים אותו בזיוף.
בגדול אתם רק צריכים לדעת שבהסכם מכר של חלקה מופיעים פרטי החלקה, חתימת המוכר והקונה, ועוד כל מיני. בתיק מצאו רק הסכם מכר לא חתום. כלומר, במקום בו אמור היה המוכר לחתום, לא היתה שום חתימה.
המשטרה הסתמכה על מצלמות האבטחה בתוך משרדי הטאבו – רואים את העו"ד נכנס לחדרו של הפקיד, ואח"כ הפקיד ניגש לארכיב ויוצא עם תיק בידו. איזה תיק? אי אפשר לדעת.
ובעיקר הסתמכו על פקידת טאבו ועל המנהלת שלה – אלו שבכל זאת אישרו את עסקת המכר, למרות שבתיק יש הסכם מכר לא-חתום.
השתיים הסבירו בחקירותיהן פעם ועוד פעם ועוד פעם, שאין שום סיכוי שהיו מאשרות את עסקת המכר כשההסכם אינו חתום ע"י המוכר.
תזת התביעה היתה פשוטה וחדה: המדינה אינה טועה. אף פעם. אם העסקה אושרה, ובתיק נמצא הסכם המכר בלי חתימת המוכר – אז ישנה רק אפשרות ודאית אחת: קודם לכן היה הסכם מכר חתום, ולאחר מכן הוא הוּצָא מן התיק, לבל יתגלה שעורך הדין זייף את חתימת המוכר (שטען כי לא חתם).
הגעתי לשימוע מתוך הבנה שהפעם אני חושף את כל הקלפים. מתרוקן מכל התחמושת.
לא אלאה אתכם בכל מה ששלפתי שם – ממצאי המחשב של העו"ד שהראו מתי בדיוק וכיצד הכין את הסכמי המכר וכיצד ביצע את התיקונים הדרושים; את ההקלטות שאישרו שהמוכר ייפה את כוחו של העו"ד לייצג גם אותו; את הסיבה האחרת שבגללה הגיע לטאבו באותו היום.
אבל מעל לכל ביקשתי להתמודד עם תזת התביעה "אם יש טופס שאינו חתום כמו שצריך – אז אין סיכוי שמישהו אצלנו היה טועה ומאשר אותו".
אמרתי להם, תגידו אתם זוכרים לפני הרבה שנים, היה את הסיפור עם השופט והימ"ר (יחידה מרכזית). "לא, תזכיר לנו," הם ענו.
"שמעו," חייכתי "פעם אחת הימ"ר רצו להשתעשע ובתוך ערימת הצווים שהגישו לחתימתו של השופט – כל הצווים במעמד צד אחד – צווי מעצר לחשודים, צווי חיפוש, צווים להוצאת מחקרי תקשורת – בערימה הזאת של הצווים, הימ"ר שתלו צו חיפוש עם השם של השופט – עשיתי הפסקה מתודית.
והכתובת של – נו של מי – של השופט בכבודו ובעצמו.
"לא נכון," הם פערו ארבע עיניים, שני הפרקליטים החביבים, שהכירו אותי וגם את השופט, אך לא את הסיפור.
הופתעתי שלא הכירו, כי זה חתיכת מור"ק שגדלתי עליו, והם היו לפניי בפרקליטות.
"בכל מקרה," מחקתי את החיוך "בחייאת, אל תגידו לי שהמדינה לא יכולה לטעות".
שופט חתם על צו חיפוש אצלו בבית, אז פקיד בטאבו לא יכול היה לטעות ולאשר עסקת מכר שהיתה חסרה בו חתימה. חלאס, סגרו את התיק.
אני מצרף את הודעת הסגירה ואת מה שכתב לי אח"כ העו"ד. תודו שזה מרגש.